פסק-דין בתיק עת"מ 37869-11-11

עתירה המינהלית, המבקשת לבטל את החלטת משרד התחבורה (להלן: "המשיב") מיום 11/9/2012 לפיה נפסל רישיון הנהיגה של העותר למשך 3 חודשים.

רקע עובדתי

1. לעותר רישיון נהיגה מסוג B (רכב פרטי). נכון להגשת העתירה, נצברו לחובתו 36 נקודות על פי שיטת הניקוד התקפה, בגין שבע עבירות שביצע בין השנים 2004 ל-2011. ארבע עבירות, המסתכמות לסך של 26 נקודות נעברו בין השנים 2005-2004, ו-3 עבירות נוספות, המסתכמות ל-10 נקודות, נעברו בשנים 2011-2010. העבירות שנעברו על ידי העותר: מהירות מופרזת בדרך שאינה עירונית, נהיגה ללא חגורת בטיחות, שימוש בטלפון סלולארי בזמן שהרכב נוסע, נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף.
2. בגין העבירות שביצע טרם שנת 2005, נשלח לעותר זימון לקורס בסיסי, אליו התייצב וסיימו בהצלחה ביום 26.1.2005. אלא שהעותר ביצע שתי עבירות נוספות בסמוך לסיום הקורס, ובשל כך העבירות שנעברו עד למועד הקורס לא נמחקו, ותקופת צבירתם הוארכה ל-4 שנים.  העבירות הנוספות שביצע העותר בשנת 2005 הביאו את סך הנקודות הכולל ל-26 - והדבר חייב את ביצועו של אמצעי תיקון הדרכתי נוסף - קורס  ייעודי בנהיגה נכונה.  לטענת המשיב זימון לקורס זה נשלח לעותר ביום 21.2.2007   ( נספח 3' לתגובה המקדמית). על פי רישומי דואר ישראל דבר הדואר "לא נדרש", ונמסר בחזרה לשולח ביום 1.4.2007.
3. העותר לא התייצב לקורס הייעודי, ולכן הנקודות לא נמחקו גם לאחר כ-4 שנים, זאת בהתאם לתקנה 547 לתקנות התעבורה, תשכ"א -1961 (להלן ("תקנות התעבורה" או "התקנות"). בהמשך - בשנים 2010 ו-2011 - היינו כ-5 שנים לאחר ביצוע העבירות האחרונות - עבר כ-3 עבירות נוספות -  וסך הנקודות הכולל שנצבר לחובתו הגיע ל-36 - דבר המחייב על פי התקנות פסילת רישיון זמנית. 
4. ביום 25.9.2011  נשלחה לעותר הודעה על פסילת רישיונו למשך 3 חודשים, והוא התבקש להפקידו לאלתר.
5. ביום 27.9.2011 פנה ב"כ העותר למשיב, וטען כי הזימון לקורס הייעודי מעולם לא התקבל אצל העותר, ולכן אין מקום להתחשב בעבירות מהשנים 2004 ו-2005. כן התבקש המשיב לעכב את פסילת רישיון עד לבחינת כלל הטענות של העותר. עד ליום הגשת העתירה טרם ענתה הרשות לפנייה זו.
6. במקביל, ובעקבות המכתב מיום 25.9.2011, פנה העותר למשרד הרישוי הקרוב למקום מגוריו, וביקש דחיה של חצי שנה בכניסת הפסילה לתוקף, על מנת "להתארגן". בקשתו זו נענתה והוחלט כי הפסילה תחל ביום 4.3.2012 ( נספח 5' לתגובה המקדמית).  במהלך "תקופת ההארכה" שניתנה לו, ביצע העותר את הקורס הייעודי וסיימו בהצלחה.
7. בעתירה חוזר העותר על הטענה כי מעולם לא קיבל את הזימון לקורס הייעודי. הוא מצביע כי ניאות לשתף פעולה עם אמצעי התיקון ההדרכתיים בכל פעם שהזימונים הגיעו לידיו - ולראייה התייצב לקורס הבסיסי. המשיב מנגד טוען כי הזימון לקורס הייעודי נשלח לאותה כתובת שנשלחו מכתבים נוספים שהעותר קיבל, וכי עומדת לזכותו חזקת התקינות המינהלית, לפיה רואים את הזימון לקורס  כנמסר לנהג לאחר 15 ימים מיום המשלוח.

דיון:

8. תחילה, אסלק השגה מקדמית שהעלה המשיב, לפיה טענת העותר בדבר אי קבלת הזימון לקורס הייעודי הינה בבחינת "טענה חדשה" שלא נטענה טרם הגשת העתירה. בפנייתו הראשונה למשרד הרישוי, מיום 25.9.2011 העלה ב"כ העותר טענה זו באריכות ובאופן מנומק, ואף ביקש לעכב את תחילת הפסילה עד לבירורה המלא. המשיב בחר לא להגיב למכתב זה עד להגשת העתירה. אמנם בפגישה של העותר עם פקיד הרישוי ביום 4.10.2011  ככל הנראה לא הועלתה על ידו הטענה, אך אין לזקוף זאת לרעתו. הוא הגיע למשרד הרישוי רק בעקבות דרישת המשיב להפקיד את רישיונו ומתוך רצון לעכב את ההפקדה עד לבירור הטענות שהעלה בא כוחו, ולא למטרת שימוע.  לכן בהחלט מתקבל על הדעת כי לא ראה צורך או טעם לחזור בפני פקיד המשרד על הטענות שהעלה בא כוחו במכתב רשמי, בזמן שהוא ממילא ממתין לתשובה מגורמים בכירים ומוסמכים יותר.
9. עתה ניתן לעבור לדון בעתירה גופה. עניינה  של  זו בשאלה האם ההחלטה לשלול את רישיונו של העותר ניתנה כדין.   ההחלטה אמנם מצויה במסגרת שיקול הדעת של הרשות, אך כמו כל מעשה מינהלית שהוא, כפופה לכללי הביקורת השיפוטית (ראו: בג"צ 4769/95 מנחם רון נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, (2002); בג"צ 1/81 ויקי שירן נ' רשות השידור, פ"ד לה(3) 365, 378 (1981)).
10.   בנסיבותיו הספציפיות של המקרה, מצאתי כי החלטת הרשות איננה עומדת במבחני הסבירות והמידתיות, ואבאר את עמדתי להלן.
11.  בראשית דבר, ראוי להכביר מספר מילים על המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לעניננו.   בתקנות התעבורה מעוגנת שיטת הניקוד הנוכחית של משרד התחבורה. מטרתה של שיטה זו לקיים מעקב לאורך תקופה מוגדרת אחר עבירות תנועה שביצעו נהגים והיא מטילה אמצעי תיקון מתאימים לפי חומרתן המצטברת של העבירות, כאשר אמצעי התיקון נועדו להבטיח את כשירות האוחזים בהגה. נוכח מטרתם של אמצעי התיקון, הם הולכים ומחמירים ככל שמספר הנקודות שצבר הנהג גדול יותר. לאחר שנהג צבר 12 נקודות הוא מזומן לקורס בסיסי, בתום צבירה של 24 נקודות הוא  מחויב לעבור קורס ייעודי בסופו מבחן, ולאחר צבירת 36 נקודות נשלל רשיונו ל-3 חודשים. התכלית בפסילת הרישיון - שמהווה את אמצעי התיקון החמור מכולם - היא למנוע מנהגים שאמצעי תיקון קלים יותר לא מיתנו את נהיגתם - לעלות על הכביש ולסכן בכך את האינטרס הציבורי (ראו: עע"מ 5226/10 אלי זהר נ' משרד התחבורה, [פורסם בנבו] (9.8.2010) (ראו: "פרשת אלי זהר"); ע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' נאה, פ"ד נג(2) 193 ,203 (1999)).
12. עם זאת, לא בכדי  הסדיר המחוקק בתקנות  מחיקה של עבירות "ישנות" (בנות ארבע שנים לכל היותר), בכפוף לביצוע אמצעי תיקון.  הדבר נובע מההנחה כי ראוי לבחון את מסוכנותו  של הנהג  על רקע  עברו התעבורתי הקרוב , ובנוסף כדי שניתן יהיה להתרשם האם די היה באמצעי התיקון ההדרכתי (קורס בסיסי/קורס ייעודי) כדי להביא לשיפור בהתנהגותו (ראו: פרשת אלי זהר,11) . זה למעשה האיזון הראוי בין זכותו של האזרח לנהוג לבין האינטרס הציבורי כי הנהגים שעולים על הכביש ייסעו בזהירות ובבטחה ושתישמר ההרתעה כנגד נהגים עבריינים. 
13. ודוק: אמצעי התיקון ההדרכתיים לא נועדו כענישה שביסודה עקרונות של גמול, אלא מהווים אמצעי חינוכי, שמטרתם לשפר את התנהגות הנהג בכביש  (ראו: בש"פ 8450/02 זינגר נ' מדינת ישראל, ([פורסם בנבו] (10.10.2002). מידת הצלחתם נמדדת בהתאם ליכולתם למתן את התנהגותם של נהגים בכביש , ואחד המדדים המרכזיים לכך הוא שיעור ביצוע העבירות לאחר סיום הקורס.  משכך, ברי כי האינטרס הראשון במעלה של הרשות הוא להביא לשיעור התייצבות גבוה ככל האפשר של נהגים לקורסי ההדרכה.   בין היתר זו גם תכליתן של ההוראות הספציפיות בתקנות התעבורה שיישומן עומד במוקד המחלוקת בין הצדדים: תקנה 547(ד) הקובעת כי אם נצברו לחובתו של נהג יותר מ-12 נקודות, הן לא יימחקו בתום תקופת הצבירה הרגילה (שהיא שנתיים או ארבע שנים  - על פי תקנות 547(ב) ו-547(ג)),  " כל עוד" לא ביצע הנהג את אמצעי התיקון שהוטל עליו, ותקנה 550(ב) המקבעת "חזקת תקינות מינהלית" לפיה הודעה  על זימון לאמצעי תיקון הדרכתי  יראוה כמסורה לנהג בתוך 15 יום מיום משלוחה, זולת אם הנהג הוכיח כי לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו.
14. השאלה שעל המדוכה היא האם הרשות יישמה כראוי  את הוראות תקנות 550(ב) ו-547(ד), ובאופן ספציפי האם עלה בידי העותר להוכיח כי לא קיבל את הזימון לקורס הייעודי מסיבות שאינן תלויות בו, ובכך להפריך את חזקת התקינות המינהלית?
15. בבואנו לבחון את השאלה שבמחלוקת, עלינו להיות מודעים כי ביסודה מתעוררים קשיים ניכרים. על העותר להוכיח "היעדר קיומו של דבר" - היעדר כוונה להימנע מקבלת ההודעה על הזימון לקורס. לא אחת נפסק, כי לא דין הוכחת קיומו של דבר, כדין הוכחת היעדר קיומו (ראו: עת"מ 1593/08 אלבורובה מינינו ואח' נ' משרד הפנים, [פורסם בנבו] (12.1.2012); עת"מ 2053/06 נדולין ולריה נ' שר הפנים, [פורסם בנבו] (18.7.2007)).
16. לעולם לא ניתן יהיה להביא ראייה ישירה הסותרת את חזקת התקינות המינהלית הקבועה בתקנה 550(ב),  כיוון שאין אפשרות להוכיח היעדרו של יסוד נפשי  בראיות ברורות וחד-משמעיות.  עם זאת, החזקה הקבועה איננה חלוטה, אלא כזו הניתנת לסתירה - ולכן יש להסיק כי כוונת המחוקק הייתה לאפשר לנהג להפריכה באמצעות  ראיות נסיבתיות, שמשקלן הכולל מוליך למסקנה ברמה הסתברותית מספקת, כי לא נמנע במכוון מקבלת הזימון.